"התרשמותי הראשונית. מעל לכל, השופטים, העידית של יהדות גרמניה. מתחתיהם, פרקליטי התביעה, גליצאים, אך עדיין אירופאים. הכל מאורגן בידי כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה, דוברים רק עברית ונראים ערבים. יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר. אלה ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי, משל היינו באיסטנבול או בכל מדינה חצי אסיאתית אחרת. נוספים לאלה, ובולטים במיוחד בירושלים, היהודים בפיאות ובקפוטות, ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שחי כאן"
חנה ארנדט* , מתוך מכתב שנשלח לקארל יאספרס בזמן סיקורה את משפט אייכמן בירושלים עבור ה"ניו יורקר". מיום ה- 13/4/1961. מכתב מס' 285, בתוך: correspondence, עמ' 435.
*חנה ארנדט, פילוסופית יהודיה ממוצא גרמני. אחת ההוגות הפוליטיות החשובות והמשפיעות של המאה העשרים. ארנדט הייתה תלמידתו של הפילוסוף מרטין היידגר, שלימים הפך לחבר ותומך נלהב של המפלגה הנאצית. היידגר ניהל עם ארנדט רומן בעת הייתה סטודנטית שלו בשנות ה-20. הרומן בין השניים נמשך גם לאחר שסיימה את לימודיה . ב-1933 היגרה ארנדט מגרמניה בשל רדיפת היהודים ואילו היידגר הצטרף למפלגה הנאצית ומונה מטעמה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. הקשר בין השניים התחדש לאחר המלחמה.
תודה לאיריס חפץ על הבאת המקור מגרמנית.
schrieb sie an Karl Jaspers in keineswegs untypischer Diktion: »Mein erster Eindruck:
Oben die Richter, bestes deutsches Judentum. Darunter die Staats- anwaltschaft, Galizianer, aber immerhin noch Europäer. Alles organisiert von einer Polizei, die mir unheimlich ist, nur hebräisch spricht und arabisch aussieht; manche ausgesprochen brutale Typen darunter. Die gehorchen jedem Befehl. Und vor den Türen der orien- talische Mob, als sei man in Istanbul oder einem andern halbasiatischen Land. Dazwischen, sehr prominent in Jerusalem, die Peies- und Kaftan-Juden, die allen vernünftigen Leuten hier das Leben unmöglich machen.«
