הם משלימים את הקטיעות הלשוניות באמצעות מחוות גוף, הבעות פנים, הם חייבים את הידיים

• • "טעוני טיפוח ביטוי שמקובל לתאר אוכלוסית ילדים בעלי רקע סוציו-אקונומי נמוך. מכונים גם "מקופחי תרבות" – culturally deprived. בישראל המונח אומץ ע"י משרד החינוך בשנות ה-50 ותוקן בשנות ה-70 על סמך תוצאות מבחן הסקר בשנת 1972. אז רק כ-40% הצליחו לקבל ציונים גבוהים (מעל 70). נוסף למימד אי ההצלחה במבחן הסקר הוסיפו עוד מספר מאפיינים לקבוצה: יבשת הלידה של ההורים (השתייכות עדתית), ההשכלה של ההורים, השתייכות ל"תרבות עוני". מאפיין נוסף שמצאו בקבוצה הזו הוא מאפיין קוגניטיבי שבא לידי ביטוי בחשיבה לקויה, לשון בלתי מפותחת, חוסר מוטיבציה ומנת משכל נמוכה.

    מבחינת הלשון מצאו אצלם ליקויים בסיסיים בתפקודי הלשון: נחיתות בכושר ההפשטה וההכללה, קשיים בקטגוריזציה (מיון). המחקרים העלו כי הלשון של ילד טעון טיפוח לקויה בכמותה ובאיכותה. היא אינה רק תוצאה של נחשלות בחשיבה אלא גם של נחשלות חברתית. לילד בן המעמד הבינוני יש עדיפות ברורה על פני טעוני הטיפוח לא רק מבחינת אוצר המלים וכללי הדקדוק אלא גם מבחינת האסוציאציות. ההבדלים נעוצים בדרך לימוד הלשון בגיל הרך. במשפחות של מעמד בינוני ההורים נוהגים לדבר עם הילד כבר בחודשי חייו הראשונים, מעוררים את תשומת לבו לתופעות שונות. הם מתארים באמצעות הלשון את המתרחש סביב הילד. בקרב השכבות הנחשלות מבחינה כלכלית-תרבותית השיחות עם הילדים הן ישירות, מצטמצמות בהוראות קצרות, בפקודות סמכותיות, במשפטים קצרים הנושאים אופי סמכותי. גם הדגם לחיקוי שמשמשים ההורים הוא לקוי. סוציולוגים רואים במאפייני הלשון המיוחדים לקבוצת טעוני הטיפוח תוצאה של רקע חברתי שבו חי טעון הטיפוח, וזה המקור לליקוי החשיבתי, לכשלון בלימודים. המשפטים שהם משתמשים בהם פשוטים, מקוטעים, התחביר לקוי בשימוש בת"פ, בת"ש, הם משלימים את הקטיעות הלשוניות באמצעות מחוות גוף, הבעות פנים (הם חייבים את הידיים), הרבה ציפייה להזדהות איתם – אתה רואה? אתה מבין? מה תגיד על זה? מתקשים בהבנת מילים, כי אוצר המלים שלהם דל, אינם קוראים די הצורך, אין להם מערכת מילים בעלות אופי של ארגון והיררכיה, יש קשיים בהפשטה ובהמשגה ואלה באים לידי ביטוי גם ביכולת לפתור בעיות ולזכור מידע.
    לפי הסוציולוגים הלשון של טעוני הטיפוח מצטיינת בחסך באוצר מלים, בכללי דקדוק, כללי תחביר והגיה משובשת.

    לפי הפסיכולוגים, כל לשון ממלאת תפקיד קומניקטיבי. לכן, כל לשון המאפשרת יחסי גומלין בין דוברים היא לשון תקינה. אפילו בלשון של הכושי בארצות הברית אין לראות אנגלית קלוקלת, אלא לשון בזכות עצמה הנבדלת באוצר המלים, בדקדוק, במבטא, בתחביר, מן האנגלית הרשמית. אין מקום למדוד את התכונות של לשון של קבוצה במינוח "תקין/ לא תקין". אין כל דבר מזעזע בביטויים כמו "האוטובוס ברח עליי" או "הוא פחד על עצמו". לא בטוח שהלשון מונעת התפתחות תקינה של המחשבה, והקשר בין לשון ובין חשיבה אינו ברור לחלוטין. קשה להצביע בבטחון על העובדה שחוסר יכולת לשונית גורמת לבעיות בתחום החשיבה. מי שמצליח להתקרב אליהם ולדובב אותם ימצא שהם מסוגלים בהחלט להביע רעיונות, לטעון טענות הגיוניות, לנמק. הפיגור בלשון ובחשיבה אינו בהכרח תוצאה של חשיבה מוגבלת אלא תוצאה של הסתגרות ואי-רצון לשתף פעולה. הטענה כי לטעוני הטיפוח יש קשיים בלשון צריכה לבדוק אילו ליקויים יש בה. אין בארץ מחקר מקיף על השפה המדוברת של טעוני הטיפוח. מי שחקרה את הנושא זו פרופ' יהודית קאיס באוני' חיפה (שנות ה-70), והיא מצאה שיש שימוש חוזר באוצר מלים דל, בעיקר בשמות ובפעלים, שימוש מועט בשמות תואר, המשפטים ברובם לא מורכבים וחלק גדול מהם בלתי-גמורים. המחקרים האחרים – באותן שנים אברהם שטאל עסק בלשון הכתובה של טעוני הטיפוח. רבות מהמסקנות מסתמכות על מחקרים בארצות אחרות – ילדים כושים בארה"ב, ילדי פועלים באנגליה. אי אפשר ללמוד ממחקרים שנערכו בחו"ל על קבוצה שקיימת בישראל.
    נסיונות הוכיחו שכיום אין הבדלים רבים בין לשון טעוני טיפוח ובין ילדים אחרים מבחינת כמות אוצר המלים, מספר המלים המופשטות, שימוש במבנים תחביריים מגוונים ומבחינת שימוש במלים המעידות על סיבתיות (כלומר – כולם טעוני טיפוח). לכן המסקנה היא שניתן לזנוח לחלוטין את המונח "טעון טיפוח". יש לאמץ גישה חינוכית חיובית, בה הגישה היא להחזיר לילדים שחיים בסביבה חברתית נחשלת את החסך שנגרם להם בעקבות הרקע החברתי-תרבותי. ההצעה היא להמנע משימוש במושג מתייג לאפיון קבוצת דוברים ולטפל בתופעה העומדת לדיון, והיא חוסר מוטיבציה ללימודים. תלמידים ששייכים לקבוצה זו אינם משתמשים במשלב הפורמאלי בנסיבות פורמאליות. בשיחה עם מורה הם ישוחחו בחופשיות, בשפה פחות פורמאלית. המשלב הפורמאלי קשור ללשון הכתובה, אותה הם אינם מכירים כל כך. הבעיות שיש לקבוצה הזו אינן לשוניות אלא חברתיות. הם לוקים בבחירה במשלב המתאים, משתמשים באותו משלב לכל הצרכים, הם אינם חשופים למשלבים ואין להם דגמים לחיקוי. כשהילד נמצא בסביבה שאיננה משתמשת במשלב פורמאלי הוא לא יכול להפנים את המודעות למשלב זה. פעמים רבות הם מערבבים סגנונות כי אינם מסוגלים להבחין ביניהם. מנסים לחקות משלב גבוה ומשתמשים בו בהקשר שאיננו מתאים. פעמים רבות נמצי ערבוביה סגנונית. נכון שיש אצלם שימוש רב בסלנג, בעיקר הסלנג שמקורו בערבית. יש נטיה לחזור על דברים כדי שיובנו, אין שימוש רב בקשרים לוגיים בין משפטים, אך הגישה צריכה להיות לחשוף אותם לפני משלבים מגוונים, ללמד אתם להשתמש בהם בהקשרים המתאימים ולהדגיש שחוץ משגיאות דקדוקיות יש גם שגיאות משלביות. במקום לתקן את לשונם ולהעיר להם ששפתם פגומה, נגיד להם שיש סוג לשון המתאים לתקשורת בין חברים וסוג לשון המתאים להקשרים פורמאליים יותר. המשלבים הם חלק ממשחק חברתי ויש ללמד אותם כתנאי שמוביל להתקדמות חברתית"

    • ד"ר חיה פישרמן, החוג ללשון עברית, אוניברסיטת חיפה  מתוך הרצאה שניתנה ב- 27.12.11. (המרצה מכתיבה כך הציטוט מדויק מילה במילה)

      

ציטוט ויזואלי: הסוכנות היהודית מציגה: ימים ראשונים בדימונה

 

שם: ימים ראשונים
שנה: 1962
אורך: 00:26:16
שפה: עברית

מתוך: ארכיון הסרטים היהודיים על שם סטיבן שפילברג