מניחים אותי בכלוב עם בבון אחוז אמוק


  "  זאת לא תהיה מלחמת אחים, לא משום שלא תהיה מלחמה. אלא משום שלא תהיה נטושה בין אחים, כי אם אני צד למלחמה הזאת, הכפויה עלי, אני מסרב לכנות את הצד השני "אחים" שלי. אלה לא אחי, לא אחיותי, עזבו אותי, אין לי אחות

   מטילים על ראשי את השמיכה הדביקה של אהבת ישראל ומבקשים ממני להתחשב בחסך התרבותי, ברגשות הקיפוח האוטנטי הדם עולה לי לראשי כשאני שומע את הקריאות המתחסדות האלה מניחים אותי בכלוב  אחד עם בבון אחוז אמוק ואומרים לי: או-קי אז עכשיו ביד ותתחילו לקיים דיאלוג, אין ברירה הבבון נגדי והשומר נגדי, ונביאי אהבת ישראל עומדים בצד, קורצים בעין חכמה לעברי ואומרים לי: דבר איתו יפה, זרוק לו בננה, ככלות הכל אנשים אחים אתם.

   עכשיו אני רוצה לומר לכם שנמאס לי לרחם ולהבין, אני מכיר את כל הסיפורים האלה על הקיפוח והפער ורגשות התסכול והדי-ד-טי והמעברות.  וואדי סאליב ומוסררה, והעוני וההשפלה. אני מכיר את ההיסטוריה הזאת לא פחות מכל אותם החדורים באהבת ישראל, ואני מכיר בעוולות שנעשו, אבל אם פירוש הדבר הוא שאני צריך לפשוט את צווארי להורגים, להושיט את לחיי למכים וליורקים-אז לא. עד כאן

  כל הדיבורים האלה על-טוב, טוב, אל תתרגזו, אנחנו מכירים כי גם אתם הבאתם מורשת אדירה. נכון שלנו היו היינה ופרוייד ואיינשטיין  וכל הסינטזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב, אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריארכלית נהדרת. אם אשמע עוד פעם את דברי ההבל האלה אני אצרח! הנשיקות על הידיים של אבא והכנסת האורחים הנהדרת וגעגועי ציון האוטנטיים והמשיחיות הנאיווית הם אולי דברים יפים למי שאוהב דברים אלה, אבל בשבילי הם לא מהסממנים אותם אני רוצה לראות בחברה שחלמנו אני ואבותי הרוחניים להקים כאן: חברת מופת הומניסטית ומתקדמת שזורה בחזיונות היותר יפים של הליברליזם ההומניסטי.

 חסידי אהבת ישראל מלחשים אל תקראו להם "חומייניסטים" אל תקראו להם "פרימיטיבים" זה מרגיז אותם עוד יותר"

אין לי אחות, אמנון  דנקנר ,  "הארץ" 18.2.1983   

לקריאה נוספת:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%9F_%D7%9C%D7%99_%D7%90%D7%97%D7%95%D7%AA

מודעות פרסומת

4 Comments

  1. בסיפורי העם הגרמניים, יש סיפור על רועה אווזים שנהג בגסות להקת אווזים לשוק למכירה ולשחיטה. בדרך דיברו-גיעגעו האווזים בינם לבין עצמם בכעס רב. הם כעסו על רועה האווזים הבור וחסר ההשכלה המוליך אותם למותם. הם – כך אמרו האווזים בינם לבין עצמם – הרי בניהם ובנותיהם של האווזים אשר, בבוקר לא עבות אחד, הצילו את רומא מהתנפלויות הברבריים באמצעות קירקוריהם וגיעגועיהם. "לנו היו הורים שהצילו את רומא מהרס; ורועה האווזים הבור הזה מוביל אותנו לשחיטה בשוק (כאחרוני האווזים)".

    אוי לה להיסטוריה של האווזים המגעגים.

    "לנו" היו היינה, ופרויד ואיינשטיין. לכם מה היה?

    הינה הציטוט פעם נוספת ובמלואו: "נכון שלנו היו היינה ופרוייד ואיינשטיין וכל הסינטזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב, אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריארכלית נהדרת."

    אין כל ספק כי הסינטיזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב יצרה יצירות מופת אדירות אם כי אחת מהיצירות הללו עולה על כולן ביחודיותה ומיוחדיותה. היא מתעלה ומיתמרת מעל כל השאר: עשן הגוויות הנשרפות במשרפות של אושוויץ. כמעט כמו מלאך ההיסטוריה.

    האם גם המשרפות, הגזענות והקולוניליזם הם תוצר מופת של הסינטיזה המופלאה בין תרבות המערב והיהדות? או שאת זה נשאיר רק לצד "הפרימטיבי" של "תרבות המערב" ביחס ליהדות וליהודים ולכל העולם שאינו אירופאי (האם סחר העבדים אינו חלק מתרבות המערב המופלאה?). עובדת קיומם של הוגי דעות אינה מבטלת את קיומו של ההרס והדורסנות. אולי אפילו, יהיו הטוענים, כי הם קשורים האחד בשני באופן הדוק ביותר.

    אולי עדיף לראות כיצד הכנסת אורחים וכן בהחלט, כיבוד אב ואם מפחיתים ואולי מבטלים, בעצם קיומם, את הדרך רצופת הכוונות הטובות לגיהנום ולמשרפות המתודלקות בגזע אשר מפזרות ענן מחניק וממית של גזענות.

    דבר חיובי אחד צמח מההתמודדות עם המאמר של אמנון דנקנר בשנת 1983. כן, בהחלט היתה התמודדות אינטלקטואלית עם כתיבה גזענית זו גם אז. אירגון "האוניברסיטה 25" קרם עור וגידים. חלק גדול מאוד מהמסורת האינטלקטואלית של ההתנגדות להגמוניה האשכנזית בישראל נוסחה במסגרת החוג הזה. בין השותפים/ת היו אשר עידן, בן דרור ימיני, חיים כהן, ויקי שירן, ליאורה שמחי, מאיר עמור, שלמה סבירסקי, מיכה טל, ברדוגו, שולי בן נתן, גידי, אבי זריהן, דני אלקיים, מוטי ואלי עבו, ועוד רבים וטובים וטובות מהתוכנית "לפעילי ציבור של אוניברסיטת תל-אביב". לפחות בכך יכול אינטלקטואל הגזענות האשכנזית של שנות ה-80, אמנון דנקנר, להתגאות. אין ספק כי מקום כבוד שמור לו בין קלמן קצנלסון ומשה גרנות.

    אכן, יש היסטוריה לטענה הגזענית ולגזענות האשכזנית בישראל. אך, יש גם היסטוריה למאבק האנטי-גזעני, להתמודדות היומיות והעיקשת נגד ההגמוניה האשכנזית. יש היסטוריה להתנגדות לדומיננטיות האשכנזית (המעשית והאינטלקטואלית) הדורסנית בישראל.
    מאיר עמור

    אהבתי

    1. ברשימה שכחתי לציין גם את שמו של אפי נגר. שהיה בן המארגנים הראשיים של החוג.
      סליחה אפי.
      מאיר עמור

      אהבתי

  2. אשריך דנקנר.
    היית אולי עורך העיתון הגרוע ביותר בצד הזה של הזמבזי , אבל רק מעט מהעורכים המשובחים ממך , הצליחו להביע את דעתם בצורה כך כך ברורה וסדורה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s