בלי מורך-רוח על החול זְרקהּ מיד [זהירות טריגר]

בא אביב

מילים :  חנניה רייכמן

לחן: גיל אלדמע

בא אביב. מראש עד שורש
בעצים תוסס לשד.
פעם טניה אל החורש
לטייל יצאה לבד

ארבעה פתאום כתרוה
רם כארז כל אחד;
הראשון – בחור צנוע
רק צבט אותה בצד

טרללללה…

השני, בלי מורך-רוח
על החול זְרקהּ מיד.
השלישי – אמן-פיתוח
לה התיר חגורת-בד

הרביעי – – – אך משירנו
יש למחוק פסוק אחד
פן תנהרנה גבירותינו
אל החורש הנחמד.

טרללללה…..

גיל אלדמע

חנניה רייכמן- חנניה רייכמן (1905 – 7 בנובמבר 1982) היה סופר ומשורר ילדים ומתרגם עברי.

גיל אלדמע– מלחין ומעבד ישראלי. זוכה פרסים רבים, ביניהם פרס ישראל:

  • חתן פרס אקו"ם ל-1984
  • חתן פרס ההסתדרות למוזיקה על-שם יהודה שרת ל-1986
  • זוכה פרס קרן מפעל הפיס ע"ש מיכאל לנדאו בתחום המוזיקה הישראלית ל-2001
  • חתן פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשס"ד
  • יקיר העיר רמת-גן ל-2006

לשמיעת הביצוע הצוהל לשיר:

מילים: חנניה רייכמן

לחן: גיל אלדמע
ביצוע: אסנת פז   : http://www.youtube.com/watch?v=2mFfL1bJt7Y

הערת הבהרה: 
גרסה מוקדמת של הפוסט  ייחסה את הכתיבה ותרגום השיר לז'בוטינסקי- דבר שעורר פליאה רבה לאור מחשבתו המתקדמת של ז'בוינסקי בנוגע לזכויות נשים. חלק מהמגיבים טענו שהשיר נכתב באירוניה ואף ייחסו לגיל אלדמע, המלחין, את הלחן העולז כלחן אירוני. תמר פריד ואמה רותי פריד שהזדעזעו מהשיר עשו עבודת מחקר קטנה ושפכו אור על הפרשה.
רותי פריד, שלחה מייל לאליהו הכהן ה-מומחה לזמר עברי והנה תשובתו המנומקת:

"אתחיל את תשובתי בתיקון קל:
הנוסח העברי המקורי המדויק הוא : בא תמוז. מראש עד שורש.
ועכשיו מילים אחדות על השיר.
מתוך אי הכרת המקור מיוחס חיבור השיר הזה לזאב ז'בוטינסקי.
אם תחפשי בשירי ז'בוטינסקי – לא תמצאי את השיר.
ובכל זאת, איך השתרבב שמו של ז'בוטינסקי לכאן?

בשנת 1933 החל זאב ז'בוטינסקי לפרסם בהמשכים את ספרו "חמשתם". הספר נכתב ברוסית. הוא תורגם לעברית בידי י"ה ייבין וחנניה רייכמן. השירים שבו תורגמו ע"י חנניה רייכמן.

"חמשתם" נחשב לספר חשוב של יוצר חשוב, ובצעירותינו בלענו אותו בשקיקה.
בתוך היצירה הזו בת מאות עמודים ישנו פרק קצר הנקרא "עוד וידוי". אחת הדמויות בספר, בחור בשם סיריוז'ה, יושב ליד הפסנתר ומנסה לתרגם פזמון צרפתי עתיק ששמע מפי מכר שלו מפריס. הפזמון הצרפתי העתיק מתחיל במילים : Janneron prend sa faucille pour aller couper les joncs
הפזמון אינו מופיע בספר ברצף בית אחר בית. תוך כדי עלילת הספר, סיריוז'ה מתאמץ לתרגם את הפזמון בהפסקות. תחילה הוא מתרגם בית אחד, והסיפור ממשיך, וכעבור זמן מתרגם בית שני, והסיפור ממשיך, ומתרגם בית נוסף ואחר כך הוא עובר לדבר על נושאים אחרים, ונזכר שעוד לא תרגם את הבית הרביעי.
משיצא הנוסח העברי, עטו עליו במקומותינו חובבי פזמונים עסיסיים וייחסו אותו לז'בוטינסקי."

הסליחה עם ז'בוטינסקי.

תודה לתמר פריד ורותי פריד על ההבהרה .

מודעות פרסומת

10 Comments

  1. אני לא מאמינה. פשוט לא מאמינה. המדינה הזאתי חולת נפש, עם יסודות רקובים מרקב ושחורים משחור. פשוט מזעזע!

    אהבתי

    1. יעל, מה הקשר בין מחט לתחת ובין פזמון משעשע (והוא אכן משעשע, למרות הזעזועים וההתחסדויות שלך) לבין המדינה? האם מאן דהו ביקש להפוך את השיר להמנון הרשמי של מדינת ישראל או דרש לחייב תלמידי תיכון לשנן אותו בעל פה?

      חוץ מזה, האם את נוהגת מדי פעם לספר ולהקשיב בדיחות על בלונדיניות/כורדים/בדיחות שואה/גרוזינים (אופס, סליחה, גיאורגים)/חרדים/הומואים? את יודעת, לא הכול בחיים שלנו הוא פוליטיקלי קורקט, וטוב שכך.

      אהבתי

  2. [לא קשור לפוסט הנוכחי. אפשר למחוק ו\או להעביר למקום אחר (אין לי חשבון פייסבוק)]

    ביום שישי האחרון התפרסמה במוסף הארץ כתבתה של טל ניב – "כשהשושנים בין החוחים צועדות". מתוכו:
    "משום שלפני שהצילום הזה מתאר את אורטל בן דיין, הפמיניסטית המזרחית בהפגנת המחאה בשכונת התקוה ב-14 ביוני שבה השתתפו כ-400 פעילי תנועת "לא נחמדים" – הוא פועל כמימוש חזותי של דימוי הנטוע עמוק בעברית ופועם כאן בלי חשבון: שושנה בין החוחים".

    ע"י גורביציזציה של השפה, טל ניב מייללת כגור חתול אשפתות ומתבכיינת כאחרון התנינים: "אפשר להבין למה הפעילים האלה לא רוצים יותר טובות מהימין, אבל, בלי להמעיט מערך כנותם, אפשר גם לומר שהם לא רוצים לראות שלטים של מרצ וחד"ש מסיבות אסטרטגיות, כדי לא להזדהות כשמאלנים. הם הלא יודעים שהתושבים שאותם הם מבקשים לחזק מצביעים למפלגות ימין מאז המהפך".
    http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1736678
    [בעיתון המודפס מופיעה גם תמונה המבליטה את שמלתה של אורטל בן דיין בהפגנת הלא נחמדים. בקישור אין זכר לתמונה זו]

    גם כיום (שבת), בהפגנה נגד הפורעים הציונים בכלל והפורעים החולדאים בפרט – מי שירים יד על דפני ליף אגדע את ידו (מישאל חשין, כנופיית שלטון החוק) – היו מי שהמשיכו עם האשכנזיציזציה של המחאה וטינפו אותה בשלטים ציונים-אשכנזים של מרצ ובשלטים סמי-ציונים-אשכנזים של חד"ש. מי יסביר לאשכנזיה האומללה והנבוכה מדוע לא רוצים הלא נחמדים שלטים של מרצ וחד"ש?

    אהבתי

  3. זה מביך, הפוסט, לא השיר. השיר לא מעודד אונס, ולומר שהוא כזה זו האשמה מופרכת וחסרת הגיון ברמות.

    אם אני לא טועה זה תרגום של שיר עם. והמסר שלו הוא כנראה זהירות מהיציאה למקומות שוממים. הוא נכתב בסגנון ציני ("אך משירנו, יש למחוק פסוק אחד, פן תנהרנה גבירותינו, אל החורש הנחמד.") משהו כמו הפוך על הפוך.

    ובכל מקרה, מי שיודע פרק בהסיטוריה של המיניות במאה הקודמת, יודע כי כפייה למין תמורת טובה הייתה לגיטימית למשל (כלומר, אם כפרי העניק לילדה חסרת כול לחם, זה היה לגיטימי ממנו לכפות עליה מין בתמורה). וייתכן שגם אונס או אונס קבוצתי היה משהו "שגרתי". וזה מה שעומד מאחורי השיר הזה.

    אבל מכאן ועד ל"תרבות אונס" הדרך ארוכה, ולמעשה לא קיימת

    אהבתי

    1. סתרת את עצמך: "כפייה למין תמורת טובה הייתה לגיטימית" ומיד "מכאן ועד ל"תרבות אונס" הדרך ארוכה, ולמעשה לא קיימת"
      כלומר אתה כבר מודה שהיסטורית יש תרבות אונס. העובדה שאנשים פיזמו את השיר הזה, שהוא מזעזע ומחריד, כאילו מדובר בשעשוע אסתטי מראה הזדהות עם "גיבורי השיר", לא עם הקורבן.

      לא ברור למה החלטת שיש פה ציניות, לא ברור למה החלטת שיש פה אזהרה לנשים. לאנסים מוצמדים תארים מחמיאים כגון "אמן פיתוח" או חסר מורך-רוח (כלומר אמיץ).
      הסיומת המטופשת של השיר מתייחסת למיתוס של פנטזיית האונס בקרב נשים.

      שיר מחליא, והעובדה שהוא נתפס כפזמון מבדר מעידה על חברה חולה.

      אהבתי

  4. לא זוכרת שאי פעם שמעתי את השיר הזה, אני יכולה לדמיין אותו כ"ריקוד עם" שהמוני בית ישראל מפזזים לצליליו. אני עצמי עברתי כברת דרך מאז שפזמונים כמו "כשאת בוכה את לא יפה", "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת", אהבת פועלי הבניין ועוד ועוד נשמעו לי לגמרי טבעיים. אבל השיר הזה ממש אומר במפורש שנשים אוהבות להיאנס, שהן מחפשות את זה. טוב שיש עליו אזהרת טריגר!

    אהבתי

  5. ישנה מצוקה קשה למזרחי בישראל. אין חולק על כך. אבל לא תמיד הוא הטלית שכולה מסכנות.
    לפעמים הוא קונה את ההצלפה בו בזכות רדידות הולכת ומתמשכת.
    זה אינו מצדיק את דברי נתן זך מעוררי הגועל. אבל קרה אסון למזרחיים בארץ ישראל.
    אם להיות עניניים למה לא להודות שישנה בעיה?! גילוי נאות [ולא חיוני] ההורים שלי עלו מעירק!
    גם ללא המוצא שלי מותר לי לומר: האם זה אומר עלי להיות סלקטיבי בכל מה שקשור באיבחון סוגיות ועובדות ובררני בהסקת מסקנות? בהקשבה לכל מה שקורה סביב? אם אני מקשיב לזמר המזרחי האם אינני רואה שוני קוטבי בעולם השפה? בעולם הריגשי? האם זמרים מזרחיים אינם שרים בעולם לשוני וריגשי וחווייתי שאפשר לסווג אותו מול העולם השני- ה"אשכנזי"?!
    מזרחי שילמד יגיע לאן שירצה.
    מוסיקאי יהיה מוסיקאי. פיזיקאי יהיה פיזיקאי. סוחר יהיה סוחר. החינוך בבית יתן לו את המוטיבציה להעצים את עצמו בדרך שהבית מחשיב כמועדפת. כמה בתים מזרחיים דוחפים לפיזיקה וכמה למסחר. את זה אפשר לבדוק. באוניברסיטאות למשל. מי לומד מה ולחפש … מוצא.
    אפשר לאתר שורות פזמונים ולהנגידן מול שורות אחרות ולהרהר מה ביניהן. דוגמה – אייל גולן ב "אהבה אחרת" : לילה שחור, שקטה הרוח/סיפור פשוט שהסתבך/היא עזבה אותי בגלל ויכוח/ליום אחד שהתארך -אני לא רוצה להיות שייך לקשקוש הזה! # היא עזבה אותי בגלל ויכוח #
    הנה נעמי שמר על נושא אהבה: אני גיטרה/הרוח מנגן עלי / בחילופי עונות/אני גיטרה/מישהו פורט עלי /בחילופי המנגינות. – ההפשטה כאן היא הדבר האדיר המדבר על אהבה לא בדפוסים אוויליים. [הם "מזרחיים" בגין התרבות הישראלית שהדירה מהמזרחיים את משקעי התנ"ך שאינם זרים לנעמי שמר, למשל, והותירו את המזרחי עם מנגל ישראלי, כרס שמנה וסַבִּיח…]
    את נעמי שמר בחרתי כדי לצטט מאתר אחד ולא להתעייף… הנה מילים על אהבה בשיר "תלבשי לבן": [כמו שירה מזרחית?!] מילותיה של שמר פשוטות [כמו המזרחיים…] וההבדל תהומי ונוצר מהסך הכל:
    אני אבחר בך ואת בי תבחרי /וביחד נהיה לרוב /אם בקיץ הזה תלבשי לבן /ותתפללי לטוב.
    הנה שורה שזכתה להיות פתגם: וביחד נהיה לרוב .
    ובכל זאת – אינני אוהב געפילטעפיש אבל אוכל אותו באהבה גדולה עם עַמְבָּה
    אוסיף:
    תמונות הנוף בשירה הישראלית הנקראת "ארץ ישראל היפה" מעוררים עניין עמוק בכל הקשור לעושר ההבעה ביחס ללשון ולמציאות התרבותית כאן. "בהרים כבר השמש מלהטת/ ובעמק עוד נוצץ הטל…,
    ואפילו בשירים שנעשו "פוליטיים" "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת" מי כתב שורה מופלאה כמו "אשוט אליך במפרש געגועים" מטאפורה מעוררת השתאות. ומי כתב:

    …רק תחייכי יפה שלי
    אוהב אותך צוחקת
    רק תחייכי יפה שלי
    כמו שחקנית בסרט
    אוהב את, את בליבי
    בהצגה מושלמת
    רק תחייכי יפה שלי.

    לא מתפשרת, עלי סגורה
    אותי לוקחת, אלייך בא
    ולי לוחשת מה בליבך
    רוצה עוד פעם חיוך מלאך.

    כתב את זה קובי לוי. אני לא רוצה תרבות קובי לוי!
    טשרניחובסקי אינו רבי דוד בוזגלו שהמרוקאים נושאים על ראש שמחתם והוא כתב:
    אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
    אֶרֶץ רְוַת שֶׁמֶשׁ…
    אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,
    אֵיפֹה אוֹתוֹ שֶׁמֶשׁ?

    אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,
    עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה,
    שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי-לֶכֶת
    צָצִים עַל כָּל גִּבְעָה.

    ורבי דוד בוזגלו כתב: אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָנִי שׁוֹכֵן בָּר / נָע בַּמִּדְבָּר / רְאֵה כִּי אָזְלַת יָדִי וְאֵין דָּן דִּינִי / נִעְנַעְתִּי רֹאשִׁי לְכָל גַּל וּמִשְׁבָּר / עַד כִּי עָבַר / כֻּלִּי עָלְמָא קָא מְפַלְגֵּי בְעֵת עָנִי

    ואני מעדיף את טשרניחובסקי שמחבק את הנוף ומשמיע את האדמה והשמים לא בהצהרות ארכאיות אלא בדת אמת אוהבת.
    ומה שר לנו רבי דוד חסין, גדול משוררי מרוקו ופייטניה:

    אֵל נַעֲרָץ בִּקְדֻשָּׁה/אֵלָיו תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ /גָּאַל אֻמָּה קְדוֹשָׁה/מִתַּחַת עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ /עֲנָנִים כַּמְּחִצָּה/
    הִקִּיף אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ/לְעָבְדוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ/בָּחַר בָּם מִכָּל עַמִּים /כְּעֵין תָּדוּרוּ תֵּשְׁבוּ/בַּסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים //

    אז נשוב לזמר המזרחי הישראלי? או לזמר הפיוט המזרחי שבא מהגולה?
    מה נעשה? ניילל? יש עוד דרך. באתר פיוט משמרים כמוזיאון את היצירה המזרחית [והאירופאית] הישנה.
    השירה המזרחית בארץ נמצאת בדיוטא תחתונה בלי לדעת מה מובן המילה דיוטא.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s