"שאלת הערבים נגולה לפני בכל רצינותה תיכף אחרי הקנייה הראשונה של אדמה שקניתי פה, בשעה שהייתי צריך לגשת לנישול הראשון של התושבים הערביים מעל אדמתם לשם התיישבות אחינו (…) נוכחתי אז עד כמה קשור הבדואי לאדמתו. במשך 25 השנים של עבודתי הקולוניזטורית נישלתי הרבה ערבים מעל אדמתם, ואתם מבינים כי עבודה זו – לנשל מעל האדמה אנשים שהם, ואולי גם אבותיהם, נולדו עליה – איננה כלל וכלל מן הדברים הקלים, ובייחוד כשאין המנשל מביט על המנושלים כעל עדר של צאן אלא כעל אנשים בעלי לב ונפש. אני הייתי מוכרח לעשות את הנישולים, מפני שהיישוב דרש זאת ממני, אבל תמיד השתדלתי לעשות את הניתוח הזה באופן קל ונוח, שלא יהיה מורגש כל כך למנושלים (…) הייתי משתדל גם כן כי המנושלים לא יעזבו את האדמה בידיים ריקות וכי האפנדים – אשר היו תמיד הסרסורים בין המוכר והקונה – לא יגזלו אותם (…) מהרגע הראשון שנכנסתי כאן לתוך העבודה באתי במגע עם הערבים ועם השאלה הערבית."
חיים מרגליות קלווריסקי, 1919, בעת נשיאת דברים לוועד הזמני. מתוך ^ הארכיון הציוני המרכזי, J1/8777, עמ' 104–105. מצוטט בספרו של תום שגב "ימי הכלניות" .
תודה לדויד פונד על ההפניה.
אורטל, עליו מסופר ב"אחוזת דג'אני"..
אהבתיאהבתי
כדאי מאוד לקרוא על חיים מרגליות קלווריסקי, על פועלו של האיש, שהיה ממייסדי ברית שלום (שבקושי היה להם עם מי לדבר כבר אז), דגל במדינה דו-לאומית ופעל לטפח קשרים חיוביים עם התושבים הערבים ועמי האיזור. הנישול עליו הוא מדבר הוא מכירת אדמות כחוק ולא איזה גירוש בכפיה. כדאי לבחון את ההיסטוריה (ציטוטים, מאורעות, פעילות ההתיישבות הציונית) בקונטקסט שבו הדברים התרחשו ולא כפי שהדברים ממוסגרים בשיח הפוליטי העכשיוי.
אהבתיאהבתי