מניחים אותי בכלוב עם בבון אחוז אמוק

  " … זאת לא תהיה מלחמת אחים, לא משום שלא תהיה מלחמה. אלא משום שלא תהיה נטושה בין אחים, כי אם אני צד למלחמה הזאת, הכפויה עלי, אני מסרב לכנות את הצד השני "אחים" שלי. אלה לא אחי, לא אחיותי, עזבו אותי, אין לי אחות…

   מטילים על ראשי את השמיכה הדביקה של אהבת ישראל ומבקשים ממני להתחשב בחסך התרבותי, ברגשות הקיפוח האוטנטי… הדם עולה לי לראשי כשאני שומע את הקריאות המתחסדות האלה… מניחים אותי בכלוב  אחד עם בבון אחוז אמוק ואומרים לי: או-קי אז עכשיו ביד ותתחילו לקיים דיאלוג, אין ברירה… הבבון נגדי והשומר נגדי, ונביאי אהבת ישראל עומדים בצד, קורצים בעין חכמה לעברי ואומרים לי: דבר איתו יפה, זרוק לו בננה, ככלות הכל אנשים אחים אתם.

   עכשיו אני רוצה לומר לכם שנמאס לי לרחם ולהבין, אני מכיר את כל הסיפורים האלה על הקיפוח והפער ורגשות התסכול והדי-ד-טי והמעברות.  וואדי סאליב ומוסררה, והעוני וההשפלה. אני מכיר את ההיסטוריה הזאת לא פחות מכל אותם החדורים באהבת ישראל, ואני מכיר בעוולות שנעשו, אבל אם פירוש הדבר הוא שאני צריך לפשוט את צווארי להורגים, להושיט את לחיי למכים וליורקים-אז לא. עד כאן…

  כל הדיבורים האלה על-טוב, טוב, אל תתרגזו, אנחנו מכירים כי גם אתם הבאתם מורשת אדירה. נכון שלנו היו היינה ופרוייד ואיינשטיין  וכל הסינטזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב, אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריארכלית נהדרת. אם אשמע עוד פעם את דברי ההבל האלה אני אצרח! הנשיקות על הידיים של אבא והכנסת האורחים הנהדרת וגעגועי ציון האוטנטיים והמשיחיות הנאיווית הם אולי דברים יפים למי שאוהב דברים אלה, אבל בשבילי הם לא מהסממנים אותם אני רוצה לראות בחברה שחלמנו אני ואבותי הרוחניים להקים כאן: חברת מופת הומניסטית ומתקדמת שזורה בחזיונות היותר יפים של הליברליזם ההומניסטי.

 חסידי אהבת ישראל מלחשים… אל תקראו להם "חומייניסטים" אל תקראו להם "פרימיטיבים" זה מרגיז אותם עוד יותר…"

אין לי אחות, אמנון  דנקנר ,  "הארץ" 18.2.1983   

לקריאה נוספת:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%9F_%D7%9C%D7%99_%D7%90%D7%97%D7%95%D7%AA