"תחילה ניסינו ביד רכה, שבע בבוקר ועד שעה שתיים אחר הצהריים השתדלנו להשפיע עליהם ולשכנע אותם. בינתיים נתקרבה השבת והתחלנו לחשוש שלא נגיע למקום הקליטה, בפרט שמדובר על מקומות מרוחקים שהנסיעה לשם אורכת שלוש שעות. לאחר שבע שעות עמדה לפנינו הברירה: או לשלוח אותם לשער העלייה או לעשות מה שלא עשינו מעולם. הלוא אנו הבאנו אנשים אלה, אנו קובעים את מקום קליטתם, עליהם ללכת לשם. אם לא ילכו, אנו אומרים להם: 'אתם לא בסדר מבחינת החוק'. יש בחוק חור קטן שנותן לנו אפשרות ללחוץ עליהם. החוק אומר שאם הורים משאירים ילדיהם תחת כיפת השמים – הם מפקירים אותם – מדובר על ילדים שהם למטה מגיל מסוים – ואז אפשר לקחת את הילדים בכוח כדי לתת להם קורת גג, נאמר להם: 'זה המקום שנקבע לכם, אם אתם לא מוכנים ללכת למקום הזה – אין אתם בסדר כלפי ילדיכם, אז עלינו לפנות לעזרת המשטרה'. האיום במשטרה פעל יותר מאשר המשטרה עצמה, הצעקות היו כאילו המשטרה פועלת ממש. לי נראה שלא היתה לנו שום ברירה. אני רק יכול להודיע שגם להבא נפעל כך".
גיורא יוספטל, 1955, מתוך פרוטוקול ישיבה של מוסד התיאום בין הממשלה לסוכנות היהודית שדנה בקבוצת עולים מדמנאת ממרוקו שסירבה לרדת באזור שיועד להם, שער עלייה, שתנאיו היו קשים וירודים. לאחר האיומים על לקיחת ילדיהם הם נאלצו לרדת בשער העלייה על אף התנגדותם.
בהמשך לאותו דיון הציע אחד המשתתפים כי יחתימו את העולים מראש, טרם עלייתם לארץ, במרוקו, על כך שהם מתחייבים להתיישב במקום בו יחליטו הקולטים ליישב אותם.
בהמשך לכך הוסיף יוספטל:
"זאת בירוקרטיה פרוסית לעומת אנשים פרימיטיביים. לחתימות שלהם אין שום ערך, אין מושג לאנשים אלה על מה הם חותמים"
לחץ כאן לציטוטים נוספים מאותו דיון
הציטוטים נלקחו מתוך הסרט: "סאלח, פה זה ארץ ישראל", בימוי: דורון גלעזר, דוד דרעי ורותי יובל.
(דרוש המקור הארכיוני המדויק, יעלה בהמשך)
"הצטטת" 